פסק-דין בתיק ע"א 11150/07

1.         לפנינו ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט אברהם רובין), שקיבל תביעת המשיב לשכר טרחה בעבור שירותי עריכת דין. בערעור נטען, בעיקר, כי לאחר שהתיק חזר אליו, טעה בית משפט קמא ביישום הוראות שנתן בית המשפט המחוזי בערעור קודם (ע"א 6470/05).

2.         הדיון בתיק נסב סביב משמעותו הכספית של הסכם שכר הטרחה בין המערערים למשיב, שבו נקבע כי המשיב יקבל כשכר טרחה 10% "מכל סכום שיופחת" מתביעה שהוגשה נגד המערערים על-ידי מי שעמו כרתו הסכם קומבינציה (להלן: התביעה). התביעה נדונה בוררות (להלן: הבוררות), והסתיימה בהסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה). לצורך קביעת הסכום המגיע למשיב, בחן בית המשפט את שיעור ההפחתה מהתביעה, על פי הסכם הפשרה.

3.         הוראת בית המשפט המחוזי בערעור הקודם היתה ש"הדיון ... יוחזר לבית משפט קמא על מנת שיכריע במחלוקת זו באמצעות מינוי שמאי מטעם בית המשפט או בכל דרך אחרת שימצא לנכון, לאחר שמיעת טענות הצדדים בעניין".

4.         הוראה זו ניתנה לאחר שבית המשפט המחוזי מצא, כי בית המשפט קמא לא פעל על פי הסכמה דיונית, לפיה הצדדים מוכנים שבית המשפט ימנה שמאי מטעמו כדי שישום את המשמעות הכספית של הסכם הפשרה אל מול סכום התביעה המקורי בבוררות. הסכם הפשרה עסק גם בחילופי שטחים וכן בחובת המערערים לבצע עבודות בניה בדירות שבנו.

5.         משחזר הדיון אליו, שמע בית המשפט קמא טענות הצדדים, מינה שמאי מומחה,  נתן לו הוראות וסיים את ההליך במתן פסק הדין, נשוא הערעור. מסקנות בית המשפט קמא בעניין ההפחתה התבססו על קביעות השמאי.

6.         המערערים טוענים לפנינו, בין השאר, שבית המשפט קמא טעה בהבנת הוראת בית המשפט המחוזי "טעות יסודית", בכך שסבר כי הדרך היחידה שהועמדה לפניו להכריע בנושא היא בדרך של מינוי שמאי, אף שעמדה לפניו על-פי אותה הוראה גם אפשרות בחינת העניין "בכל דרך אחרת שימצא לנכון".

דין טענה זו להידחות. מדברי בית המשפט קמא לא עלה כי טעה בהבנת קביעת בית המשפט המחוזי, ומכל מקום, הוא נקט דרך של מינוי מומחה שבית המשפט המחוזי סמך ידו עליה. לא שוכנענו כי עמדה לפניו דרך טובה יותר.

7.         יתר על כן, מטיעונם של המערערים עלה כי ביסוד טענת "הטעות היסודית" מונחת טענתם כי לאחר החזרת התיק היה על בית המשפט לאפשר להם הבאת ראיות חדשות לעניין שוויה של תביעה שחפצו להגיש נגד מגיש התביעה נגדם, ואשר על הגשתה ויתרו במסגרת הסדר הפשרה, וזאת כדי ששווי ויתורם יובא בחשבון במסגרת ההפחתה. בית המשפט קמא לא אפשר למערערים לעשות כן, וגישתו מקובלת עלינו. בית המשפט המחוזי לא פתח אפשרות כזו, ולא היתה סיבה מוצדקת לאפשר למערערים מהלך כזה לאחר שהבאת הראיות כבר הסתיימה משניתן פסק הדין הראשון ושאלת משמעות הויתור האמור לא היתה שאלה שבמחלוקת. גם בהסכמה הדיונית לא היתה התייחסות לבחינת התביעה שכנגד.

8.         עוד טענו המערערים, כי בית המשפט קמא טעה בהוראות שנתן למומחה, לפיהן עליו להתעלם ממסמכים שונים שנגעו לעבודות בניה שביצעו על-פי הסכם הפשרה. גישת בית המשפט קמא בנושא זה עולה מקביעתו בפסק הדין, כי אין להפחית את שווי ליקויי הבניה, מאחר שממילא היה על המערערים מכח אחריותם כקבלני הבניין לשאת בהם. המערערים תוהים כיצד ידע בית המשפט כי מדובר בליקויים שעל המערערים לתקן. ואולם, מעיון בסעיפי הסכם הפשרה המתייחסים לתיקוני הבניה, אפשר להתרשם, כי מדובר בליקויים או בפגמים שמטבע העניין על הקבלן לתקנם (כגון: הפרש במפלסים האמורים להיות באותו מישור; דוד שמש שהותקן במקום לא נכון), ולא הובאה כל ראיה שתלמד כי פני הדברים שונים.

9.         עוד טענו המערערים, כי החישוב שערך בית המשפט קמא לעניין פער השומות בין השטחים שהתחייבו המערערים בהסכם הפשרה להעביר למגיש התביעה נגדם לבין אלו שקיבלו, הוא שגוי, מאחר שבית המשפט לא בחן אותם על פי תשריט הבית המשותף. ברם, המשיב הבהיר, כי תשריטי הבית המשותף לא היו קיימים כלל בעת עריכת הסכם הפשרה, ולכן לא יתכן שהסכם הפשרה התייחס אליהם. טענה זו לא נסתרה.

בנוסף על כך, טוענים המערערים בהקשר לחילופים, כי טעה בית המשפט קמא בכך שלא הביא בחשבון את השקעת המערערים במחסנים כדי לאפשר שימוש במחסנים כדירות. בית המשפט סבר, כי אין כל טעם שיצדיק התחשבות בעובדה שהמחסנים משמשים כיום כדירות, מאחר שהסכם הפשרה התייחס למחסנים כאל מחסנים ולא כאל דירות. מקובלת עלינו גישה זו:  לא היתה מחלוקת בבית המשפט קמא, כי לצורך קביעת שיעור ההפחתה ייבחן הסכם הפשרה. על כן, טענת המערערים מבקשת להביא בחשבון את העובדה שלאחר חתימת הסכם הפשרה הוחלט לעשות במחסנים שימוש כדירות, מבלי שהוסבר מדוע יש לעשות כן, אין בה כדי לשכנע.  לאור האמור, אנו דוחים גם טענה זו.

10.       לא מצאנו ממש גם ביתר טענות המערערים.

            לאור האמור, הערעור יידחה.

            המערערים ישלמו למשיב הוצאות הערעור וכן שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין.       

ניתן היום א' בכסלו, תשס"ח (11 בנובמבר 2007) בהעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

שופט                                                   שופטת                                                           שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: